בכל דור ודור :יציאה מעבדות לחירות בזוגיות חשבון נפש לקראת חג הפסח 

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים"
יציאה מעבדות לחירות בזוגיות:
חשבון נפש לקראת חג הפסח

"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר והיגדת לבנך ביום ההוא לאמר: בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. לא את אבותינו בלבד גאל הקדוש ברוך הוא, אלא אף אותנו גאל עימהם, שנאמר "ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו" (מתוך ההגדה).

בכל שנה אנחנו נאספים - משפחות משפחות, סירים סירים, ניגונים, מזמורים, מריבות ובדיחות אופייניות, פקקים בדרך הלוך, ופקקים בחזור - על מנת לחגוג יחד את חג הפסח. אין עוד יום כזה במהלך השנה: אתה יושב לך בפקק, מכל צדדיך אנשים זרים שאתה לגמרי לא מכיר, אבל אתה יודע כמעט במדויק מה הם עומדים להגיד בעוד שעה, איזה שיר ישירו, ואיזה אוכל יאכלו...

את ההגדה - אותו טקסט עתיק, קסום, ולא לגמרי מובן עד הסוף עבור רובנו - צריך לקרוא מתוך כוונה מיוחדת (כך לימדו אותנו חז"ל) : לא סתם כמו עוד סיפור, שמדבר על ימים רחוקים ואנשים זרים לנו. אלא כמה שיותר ברגש והתכוונות, ממש כאילו זה הסיפור שלנו עצמנו, "כאילו הוא עצמו יצא ממצרים".

מהי יציאת מצרים שלנו היום? מאיזו עבדות אנחנו צריכים לחלץ את עצמנו? ומהי החירות שאנחנו מחפשים לעצמנו?

חג הפסח, האביב שבפתח, תקופת הפריחה והמעבר לחולצות קצרות - כל אלה מזמנים אותנו לחשוב מחדש על עצמנו, על הזוגיות שלנו, על המשפחה, ועל חופש הבחירה:

האם אנחנו חופשיים? האם אנחנו נמצאים בקשרים שלנו (במשפחה, בהורות ובראש ובראשונה בזוגיות) מתוך הכרח? הרגל? נורמה? או שאנחנו שם כי אנחנו בוחרים ורוצים להיות שם?

האם אנחנו מעריכים את מה שהיינו צריכים לעבור על מנת להגיע אל "הארץ המובטחת" של הזוגיות והמשפחה שלנו? או שמא אנחנו, ממש כמו עם ישראל במדבר, עסוקים בעיקר בגעגועים ל"סיר הבשר" של פעם, ימי הרווקות הרחוקים, שמרחוק נראים מענגים ונוחים?

איך אנחנו מצליחים לשרוד בתוך "מדבר" החיים המסוכן והסבוך? האם אנחנו נלחמים ומתקדמים הלאה ביחד, במסע המפרך הזה, שאמור לקחת שנים על גבי שנים? או שמא אנחנו נעצרים בדרך, ומחפשים לנו איזה מין "עגל זהב" או תחליפים נוצצים אחרים, קלים להשגה, במקום העבודה הקשה שנדרשת מאיתנו על מנת להחזיק את המשפחה והזוגיות?

האם נסכים, כמו עם ישראל לכל אורך שיטוטיו במדבר, ולכל רוחב ספרי ויקרא במדבר ודברים, לקבל על עצמנו בדרך חוקים חדשים? תקנות שמסדירות נהלי חיים חדשים? האם נתרגל לשינויים שמתרחשים אצלנו ואצל הקרובים לנו במשך השנים? האם נצליח להפוך את עצמנו לחופשיים ומתקדמים מבחינה נפשית, או שמא נשאר, כמו בני ישראל המשוטטים במדבר, עבדים בנפשנו?

כשיוצאים מעבדות, זה עדיין לא מבטיח שמגיעים אוטומטית לחירות. הנה משה, המנהיג הדגול, הצליח להוציא את העם ולהוביל אותו כל כך הרבה שנים במדבר, אבל לא זכה להגיע אל הארץ המובטחת. האם נצליח להגיע אל "הארץ המובטחת" של הזוגיות והמשפחתיות המאושרת, אותה "ארץ זבת חלב ודבש"? או שמא, כמו משה, נאלץ רק לראות אותה מנגד, בדמיוננו או אצל אנשים אחרים, מבלי לזכות להכנס אליה בעצמנו לעולם?

ומהי, בעצם, אותה "חירות" שאותה נרצה לחגוג בפסח, ובכלל בחיים? החופש לקבל ולתת ולקחת מקום בזוגיות שלנו? החירות מזן "חיה ותן לחיות", בתוך גבולות הזוגיות והמשפחה הקטנה שלנו? הרשות שנתונה לנו למרחב חופשי? החופש להשתנות במשך הזמן, ולקבל מהאנשים סביבנו אישור והוקרה?

אי שם, בעבר הכל כך רחוק של עמנו, קרה לנו נס גדול : הצלחנו לחלץ את עצמנו משיעבוד גופני ורוחני ארוך שנים, יצאנו למסע ארוך ומפרך במדבר, ובדרך הפכנו לעם, השתנינו, התאחדנו, והצלחנו להכנס אל אותה ארץ מובטחת ולשכון בה, אנחנו וכל העם איתנו.

האם נצליח היום, כל אחד מאיתנו בתוך עצמו, בביתו, בזוגיות ובמשפחה הפרטית שלו, לעשות תהליך נפשי מקביל? ולהגיע אל המנוחה והנחלה?

זה אתגר חיים עצום, ששווה לחשוב עליו כל יום, אבל בודאי בימים האלה. לכן, אנחנו רוצים לזמן אתכם היום לחשבון נפש מיוחד, לקראת קריאת ההגדה - לשאול את עצמכם איך תצאו בעצמכם השנה ממצרים? ואיך תצליחו להגיע לארץ זבת חלב ודבש שלכם?

חג חירות שמח
גילי ויעל
מכון זוגות

פורסם כטור ב Ynet ערב חג הפסח תשס"ז